התפשרות על החינוך
היא פשרה על העתיד
הכל עומד במקום.
ההישגים הפדגוגיים מדאיגים. הפערים החברתיים הולכים ומעמיקים. תכני ואופן הלמידה אינם רלוונטיים למציאות המשתנה
מערכת ריכוזית שמשתקת את המעשה החינוכי.
מערכת החינוך הוקמה בשנת 1953 כדי להבטיח חינוך ציבורי איכותי עבור 80,000 תלמידים.
מאז ועד היום, מערכת החינוך שלנו פועלת באותו מבנה ואופן ממש, על אף שמספר התלמידים גדל פי 30!
המערכת נעדרת ליבת זהות ישראלית משותפת ומחייבת.
הפיצול לזרמי החינוך מפריד בינינו כבר מכיתה א' ומאיים על החוסן הלאומי של כולנו.
לכולנו ברור:
חינוך ציבורי איכותי הוא חובה מוסרית של המדינה לכל אזרחיה,
התשתית לבניית עתיד משמעותי ליחיד וליחד.
מערכת חינוך איכותית היא ליבת הקיום של המדינה.
מערכת חינוך בינונית מסכנת אותנו.
היא מתפשרת על העתיד שלנו, על עתידם של בני הדורות הבאים.
עבורם, מדינת ישראל חייבת לכונן מערכת חינוך ישראלית מצטיינת.
משנים את הכיוון
ממערכת לחינוך
סיפורה של מערכת החינוך הישראלית
א. לפיכך נתכנסנו
מדינת ישראל התחייבה להקנות השכלה לכל אחד מבניה ומבנותיה, המדינה פעלה להקמתם של בתי ספר בכל יישוב; דאגה לחינוך איכותי, נגיש וזמין לכל, ללא הבדל דת גזע ומין; הקימה מערכת ענפה של חינוך לא פורמלי; קבעה, בחקיקה, שמסגרות החינוך הממלכתי תפעלנה חינם אין כסף, כדי שתהיינה פתוחות לכל תלמידה ותלמיד. מדינת ישראל המתחדשת התבססה על סיפור עתיק יומין: חינוך, למידה והשכלה הם ערך מקודש.
הסיפור הגדול של מערכת החינוך הישראלית מעורר השתאות. אולם המהלך הפלאי לא היה חף מטעויות. ברבות השנים, הסיפור הגדול של החינוך הממלכתי בישראל נשחק. מערכת שהוקמה לשירות 80,000 תלמידים, פועלת במבנה דומה, על אף שכיום היא נדרשת לספק חינוך לפי 30 יותר תלמידים. ישראל עברה שינויים חברתיים עמוקים, בתי הספר לא מילאו באופן מספק את ייעודם לבנות חברה מלוכדת ומשגשגת.
"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית היא מדינת ישראל". ב-ה' באייר התש"ח באו אל קיצן אלפיים שנות גלות, דוד בן גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית.
לכל אורך שנות הגלות התייחד העם היהודי בתשומת לב יתירה למסגרות חינוך מגוונות ומותאמות. הן הוקמו גם בעיירות קטנות ובקהילות נידחות. העם היהודי זכה לכינוי "עַם הספר". בוגרים רבים של מערכת החינוך היהודית בגלות הפכו לסופרים ולמדענים; למנהיגי מהפכות, להוגי דעות.
לאחר שואה נוראה, שב העם היהודי לארצו. הכרזת המדינה לא אִפשרה לשבי ציון אף לא יום אחד של חסד. מלחמת העצמאות נפתחה. רבבות עולים צבאו על פתחה של הארץ. הם באו מתרבויות שונות, התיישבו בעיר ובספר, בבתי קבע ובמעברות. מצבה הכלכלי של המדינה הצעירה היה קשה.
ועל אף המצב הקשה מדינת ישראל מיהרה להכריז על הקמת החינוך הממלכתי.
היה זה דבר פלא, לא פחות. מדינה הנאבקת על קיומה הבהירה לכולי עלמא שמערכת חינוך ממלכתית תהווה נדבך מרכזי בגיבושה של החברה המתהווה בישראל הצעירה, "מדינה בונה חינוך – חינוך בונה מדינה".
ב. הכל משתנה, נשאר רק חלום
זה לא קורה, כיון שמדינת ישראל מתמקדת ב'מערכת' ולא ב'חינוך'.
אם נגדיל את האמון וההעצמה של מנהלי בתי הספר והצוותים החינוכיים – זה יקרה.
אם נגדיר מחדש את תפקידו של החינוך הציבורי, כרגולטור ולא כאופרטור – זה יקרה.
אם נעבור לביזור מהותי אך אחראי שיטיל יותר סמכות ואחריות על השלטון המקומי ועל מנהלי בתי הספר, הצוותים החינוכיים והקהילות המגוונות - זה יקרה.
אם נשנה באופן מהותי את תכני, צורת הלמידה ואופן המדידה בבתי הספר – זה יקרה.
אם נדגיש את מחויבותו של בית הספר להקניית ערכים ולהיותו גורם מרכזי בגיבושו של סיפור ישראלי – זה יקרה.
אם נשנה את שיטת תקצוב ונפעיל שיטת תקצוב חדשה המאפשרת לבית הספר להתאים את תכנית הלימודים לצרכי הלומדים תוך פיתוח וטיפוח של יזמות – זה לא יקרה.
המשך המצב הנוכחי מאיים על עתידה של ישראל.
ישראל חייבת להפסיק את השעבוד ל'מערכת' ולהתמקד ב'חינוך'.
ממערכת לחינוך.
העולם השתנה ומשתנה לבלי הכר, המהפכה הטכנולוגית משפיעה על עולם התעסוקה העתידי; מהפכת המשמעות מעוררת מחדש את היחס שבין לאומיות לאוניברסליות, בין שמרנות לליברליזם, בין היחיד לעולם. הרשתות החברתיות מחברות בין כולנו אך בה בעת אנו מתמודדים עם שתי תופעות מדאיגות: ההקצנה ותחושת הבדידות.
התופעות הללו לא פוסחות על ישראל. תלמידיה לא זוכים להכשרה מיטבית להשתלבות בעולם העתידי; הפערים אינם מצטמצמים; העדרה של זהות ישראלית משותפת ומחייבת, והפיצול לשבטים ולקהילות, מאיים על החוסן הלאומי. תכני הלמידה אינם תואמים את צרכי התקופה, בית הספר מאבד חלק מהרלוונטיות שלו.
כולנו מכירים בכך, כולנו יודעים ש'משהו' במערכת החינוך לא עובד, שיש לשנות את המערכת מקצה אל קצה.
אבל זה לא קורה.
תלמידים ומחנכים יכולים לבוא בשערי בתי הספר ולחוות חוויה חינוכית מעצימה.
התלמידים שלנו יהיו סקרנים, מלאים בתשוקה ללמידה, בעלי שאיפות וחלומות לחיים של משמעות.
המורים בבתי הספר שלנו יהיו מורים יזמים, חדשניים, הרואים במקצוע ההוראה שליחות ויוקרה גם יחד; מורים הקשובים למכלול הצרכים של הלומד; מורים המתמחים בהנחיה של כל הלומדים, תוך שהם מסייעים להם לסלול את מסלול חייהם.
יהיו לנו יותר מנהלי בתי ספר אמיצים, כאלה הנכונים לפתח תכניות חינוכיות פורצות דרך, המותאמות לצרכי התקופה והמקום, אך בה בעת, ליכולות ולכישורים של כל תלמיד ותלמידה.
בית הספר שלנו, יהפכו למרחב חינוך פתוח, התלמיד והמורה לא יהיו כלואים במערכת שעות אחידה, בין קירותיה של כיתה המצמצת את אפשרויות הלמידה, את העצמת החוויה. יהיו בו מרחבי לימוד מגוונים ללימוד בקבוצות גדולת וקטנות, כאלה המאפשרות התפתחות אישית לצד צמצום פערים לימודיים.
בית הספר יתייחדו בהיותם מרחב סוער ומפרה. השאלות המהותיות של החיים יידונו בו מתוך חרות גדולה, סוגיות מורשתיות וזהותיות הנוגעות לצרכי הפרט, הקהילה והמדינה יהוו חלק מהותי מסדר יומו של בית הספר.
ההורים והקהילות יהיו שותפי אמת בגיבוש הזהות של בית הספר, הם גם יוכלו להשפיע על עיצוב התפיסה החינוכית שלו.
בית הספר יהיה מוקד של ידע, השכלה, מידות מתוקנות וערכים.
הוא יאפשר לבוגר העתידי להשתלב בעולם המתחדש, הוא יאפשר לו לעצב השקפת עולם סדורה ומעמיקה, הוא יטפח חלומות ויסייע במימושם.
השלטון המקומי יסייע בבניית מרחב חינוכי כולל הנותן מענה למכלול הצרכים של הלומד והקהילה, בכל הגילאים, בבוקר ואחר הצהריים. הוא יהווה גורם מנהיגותי המחולל שיח חינוכי פורה ומפרה, המאפשר יישום של חזון חינוכי מגוון ללא בירוקרטיה מיותרת ושליטה שתוצאותיה מוטלות בספק.
זה אפשרי.
זה לא יקרה אם המערכת תשתלט על החינוך. זה לא יקרה אם המדינה תמשיך להיות גורם המשתק את בתי הספר.
מתווה "ממערכת לחינוך" לא נועד "לשפר" את המערכת אלא לחדש אותה, להפוך אותה למה שילדנו זקוקים לו.
חייבים להגדיר מחדש את תפקידו של החינוך הציבורי; חייבים להגדיר מחדש את חוק החינוך הציבורי; חייבים לנקוט בביזור אמיץ ואחראי; חייבים לשנות את שיטת התקצוב; חייבים להעצים את מנהלי בתי הספר והצוות החינוכי; חייבים לשתף פעולה עם ההורים והקהילות.
הגיע זמן חינוך.
אם נרצה, ביחד, אין זו אגדה.
ג. תתארו לכם
